אין חולק כי בתאריך 4.10.11 נחתם בין התובעת לנתבע זכרון דברים שעל פיו מכרה התובעת לנתבע את רכבה מסוג סוזוקי בלנו, במחיר של 17,900 ש"ח.
על פי זכרון הדברים, כפי שצורף לכתב ההגנה, אישר הקונה כי בדק וראה את הרכב ומצא אותו
"לשביעות רצונו ואין לו ולא יהיו לו טענות".
באותו מעמד שילם הנתבע לתובעת סך של 1,000 ש"ח על החשבון וסוכם כי היתרה תשולם על ידו ביום שהרכב יימסר לרשותו והבעלות תועבר על שמו.
לדברי התובעת, הנתבע הציג עצמו בפניה כבעל חנות בגדים ברחוב הרצל בחיפה והודיעה כי הינו מבקש לקנות את הרכב עבור אחיו, שזה עתה השתחרר מהצבא.
התובעת העידה כי רכבה היה משנת ייצור 2001, כפי שאף נרשם ברשיון הרכב.
ברם, מחמת שברשיון הרכב אף נרשם כי הרכב עלה לכביש ביום 26.12.00 - הצליח הנתבע לשכנעה כי מדובר ברכב ששנת ייצורו הינה 2000 ולא 2001.
בנסיבות אלה, וויתרה התובעת על דרישתה למכור את הרכב במחיר של 25,000 ש"ח, כנקבע לגביו במחירון של יצחק לוי והסכימה למוכרו לנתבע במחיר של
17,900 ש"ח.
התובעת העידה כי לאחר העברת הבעלות, כאשר בקשה לקבל את כספה, שיכנע אותה הנתבע בתואנות שווא, כאילו יש מקום לבדוק במשרד הרישוי אם יש ליקויים על הרכב, לנסוע עמו למשרד הרישוי שכלל לא היה פתוח באותה העת.
במהלך הדרך חזרה, בעת שהנתבע נהג ברכבה, הודיע לה הנתבע לפתע כי יש תקלה ברכב. הנתבע עצר את הרכב בכביש, התקשר לאדם שלטענתו הינו מכונאי ואותו אדם אכן הגיע תוך זמן קצר למקום שבו עצר הנתבע את הרכב. אותו אדם הודיע כי יגרור את הרכב למוסך, לצורך תיקונו, כאשר הערכת התיקון נעה בין
9,000 ש"ח ל 10,000 ש"ח.
בסמוך לאחר מכן, ולאחר שרכבה של התובעת נלקח ממנה, כביכול למוסך לצורך תיקונו, נערכה בין הצדדים תוספת לזכרון הדברים ובו הוסכם כי מחיר הרכב יופחת עקב הוצאות תיקונו.
זמן מה לאחר עריכתה של אותה תוספת, הביא הנתבע לבעלה של התובעת סך של 270 דולר, שכביכול עומד לזכותה לאחר התיקון, ודרש כי בעלה יחתום שקבל סכום זה לסילוק מלוא מחירו של הרכב, שאם לא כן - לא יקבל אף סכום זה.
בעלה של התובעת העיד בבית המשפט בדבר נסיבות עריכת המסמך מיום
21.10.11 וחתימתו עליו.
התובעת ובעלה העידו כי נסעו מספר פעמים כדי למצוא את המוסך שאליו הודיע הנתבע כי הרכב הוכנס לתיקון, אך לא מצאו את המוסך ואף לא את הרכב.
התובעת אף לא קבלה כל פירוט על כך שברכב בוצעו תיקונים במוסך כלשהו ומה היה שוויים של אותם תיקונים.
לטענת התובעת, כל התנהלותו של הנתבע בעניין רכישת רכבה הייתה רצופה מעשי רמייה וטענות שווא, כאשר הסתבר לה כי הנתבע הינו סוחר רכב במקצועו, כי ברכבה לא הייתה כל תקלה וזו בויימה על ידי הנתבע שגרם לה לנסוע עם רכבה עד למשרד הרישוי ולחזור, לעצור בדרך בסמוך למקום הימצאו של שותפו לעסקים של הנתבע, לזמן את אותו שותף אל הדרך כדי לקחת את הרכב, להוציא את הרכב מרשותה בטענה כי יוכנס למוסך לצורך תיקונים ובפועל הרכב לא תוקן כלל.
זאת ועוד, מסתבר כי ביום
21.10.11 הוא היום שבו החתים הנתבע את בעלה של התובעת על הקבלה של 270 דולר,
"ההפרש שבין תיקון הרכב למחיר שסוכם" (כנכתב בקבלה), מכר שותפו של הנתבע, יוסי יונס, את הרכב לאדם אחר במחיר של
20,000 ש"ח. הדברים עולים מזכרון הדברים שהוגש לביהמ"ש וסומן
תק/1.
יש לציין כי גם בזכרון דברים זה לא חשף המוכר בפני הקונה את העובדה כי הינו סוחר רכבים.
הנני מקבלת כמהימנים עלי לחלוטין את כל דברי עדותם של התובעת ובעלה.
בכתב הגנתו גרס הנתבע כי פנה למוסך עם התובעת או עם בעלה, כי המכונאי קבע שאכן יש בעיה ברכב, כי נתן הצעת מחיר לתיקון הרכב בסך של 9,000 ש"ח עד 10,000 ש"ח וכי הרכב אכן תוקן. נותרה יתרה של 270 דולר שאותה שילם הנתבע לבעלה של התובעת.